מישהו לרוץ איתו

אני בן אדם של בוקר.
אבל לא צריך להגזים עם העניין הזה, כן?
אז לא בן אדם של חמש בבוקר. יותר שש או שש וחצי כזה.
נתפשר על רבע לשבע.
בחמש קם צייד. לא אני.

אבל באפריל האחרון קרה משהו מוזר. מוזר עד מאד אפילו.
הרגלים של כמה עשרות שנים קרסו להם כמו חומת ברלין בשעתה.

ברגע של חולשה נעניתי להפצרותיה של חברה להצטרף
לאימון של קבוצת הריצה שהיא חברה בה שלדבריה
היא הרבה יותר מקבוצת ריצה, עם מאמנת שהיא לא רק מקצועית
אלא נשמה גדולה "פשוט תבואי ותראי בעצמך" "אי אפשר להסביר".

ולא שלא האמנתי שיש שם אחלה חבר'ה ושהמאמנת מקצועית ונשמה והכל 

אבל אני, שלמהר זה בניגוד לאופיי ויעידו על כך הטסטרים שהכשילו אותי
(לא אספר כמה פעמים) על נהיגה איטית מדי ובהייה בעצים ולהקות
ציפורים נודדות במקום בכביש ובני משפחתי שטוענים שלוקח לי פרק זמן
בלתי סביר בעליל לצאת מהבית -
אני וריצה?

"טוב, אבוא פעם אחת ואפרוש בשיאי" כך אמרתי לעצמי, לבשתי את הטייץ
הלחלוטין לא ממותגים שלי, את גופיית הבית ואת נעלי הספורט הדי ישנות,
בטוחה שכולם שם נועלים את הדגם האחרון של נעלי הריצה עם כל מיני
בולמי זעזועים מתוחכמים ושיש להם שעונים כאלה שאומרים כל מיני דברים
משונים אבל לא מה השעה.

מאז אותה פעם באפריל 2017 (סומן ביומן כארוע הסטורי) אני משכימה לפחות
פעמיים בשבוע בחמש בבוקר ונוהרת בהמוני (אני, המכנסיים הלא ממותגים,
הנעליים במבצע ובקבוק המים) לאימוני קבוצת הריצה של אלינור אמזלג.

ואתם בוודאי שואלים מדוע?

כי זו הרבה יותר מקבוצת ריצה, כל אחד ואחד מחבריה הוא
"מישהו לרוץ איתו" בכל דבר ועניין בין אם קשור לריצה ובין אם לא
והמאמנת, אלינור, מה אגיד לכם, נשמה גדולה שגם אם כאבה לכם קלות
הזרת של הרגל בסוף האימון, לא תנוח ולא תשקוט, תתעניין ותציע
מזור ועצה טובה בהמשך היום עד שכמעט שווה לזייף פציעונת
רק בשביל הצומי.
פשוט תבואו ותראו בעצמכם, אי אפשר להסביר את זה.

ולמה בתמונה הזו אף אחד לא לובש בגדי ריצה?

כי לפעמים אוהבים להפגש ולבלות יחד, למשל בסיור מודרך
שאחד מחברי הקבוצה התנדב להעביר לכולם, בארועים כמו ימי הולדת
או פרידות (עצובות) וכל שבת תמיד יש חברי קבוצה שרצים יחד כי
לא מספיק להם אמצע השבוע (או כי יושבים לקפה ומאפה בסוף).

אלינור נוזפת בנו לפעמים שאנחנו מקשקשים יותר מדי זה עם זה
באימונים והיא גם מאמינה
ש "הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו אינה מצויה בהצבת
     יעדים גבוהים מדי ואז כשלון בהשגתם, אלא בהצבת יעד
     נמוך מדי ועמידה בו" (שזה בדיוק מה שמיכלאנג'לו אמר)

אז אני הצבתי לעצמי יעד להשאר בקבוצה המקסימה הזו אפילו אם צריך
לרוץ בשביל זה, וככה בלי להרגיש כבר רצתי 5 קילומטר.

אז מי שמחפש "אנשים לרוץ איתם", מאמנת מקצועית עם נשמה יתרה,
חתירה להישגים כל אחד מול עצמו בלי שיפוטיות וקבלה של כל אחד במקום
בו הוא נמצא (על הטווח שבין מרתון ניו יורק ללהצליח להגיע לסוף העלייה של
רחוב יפה נוף ברעות בלי להתפגר) או מעוניין באימון אישי -
מוזמן ליצור קשר עם אלינור
דרך הפייסבוק: Elinor Amzalleg
או בנייד: 054-5228981

על מה את חולמת מיכל

בטווח של פחות מ-72 שעות מתרחשים הדברים הבאים.

שנת הלימודים מתחילה, הבן שלי לא מספיק לעבור שתי דקות בכיתה י"א
וכבר מפציעים בתיבת הדואר הצמד הזה -
צו ראשון עבורו והספר של ינון ניר, "החייל האחרון".
תוכלו לקרוא כאן את הפרק הראשון.

שוקלת להחזיר לשולח גם את הספר וגם את הצו.
בעצם למה "לירות בשליח"? את הצו אני רוצה להחזיר, לא את הספר,
שהכותב שלו מביט באומץ בלבן של העיניים של הקונפליקט הבלתי נתפש
עימו מתמודדות משפחות בישראל כשהבנים מגיעים לגיל 18.

ומה לעשות, יש לי שני בנים ואני רוצה שהסטטוס קוו הזה יישמר.

בינתיים מטמינה את הצו במגרה, קוראת את הספר, דוחפת את הצו עוד יותר
פנימה לעומק המגרה.

יומיים אחר כך, המופע "אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל בפארק ענבה.

איזו הופעה! איזה שירים, איזו אווירה נהדרת בפארק, מכל מקום שומעים את
קולו המיוחד של יורם חזן ואת נגינת הלהקה. רואים נהדר, אין דוחק,
לא בהגעה, לא ביציאה, התאורה מפליאה בקסמיה על הבמה והאורות מרצדים
גם במי האגם מאחוריה.
כמובן אין פקקים כשהולכים ברגל מהבית וחוזרים באותו אמצעי תחבורה.

על מה את חולמת מיכל

ועל מה אני?

ששום דבר לא יפגע בי 

שום דבר

והסיבה שלא העליתי לפוסט הזה את הסרטון עם השיר "שום דבר לא יפגע בי"
שהלחין יורם חזן למילות שיר שכתב ארז שטרק שנהרג ב-1997 באסון המסוקים
היא שהשיר גורם לי לבכות.

על מה את חולמת מיכל

פינה קסומה וספר לשבת

הפעם, גם הפינה הקסומה וגם המשוררת, שילבו ידיים וכולם ממודיעין!

לא ארבה במילים בפוסט הזה, כי המילים בשירים של חיה סדן, אישה מיוחדת,
מורה לספרות ותרבות ישראל ומדריכה ארצית לתוכניות ייחודיות במגדר ואמנות,
משוררת, בלוגרית וחברה, המילים של חיה מדברות בעד עצמן.
תוכלו גם לקרוא על האני מאמין שלה כמורה בראיון הזה שנערך איתה. 

אבל קודם טעימות מספר השירים של חיה סדן, אכלתי פרחים, שיצא לאור
בהוצאת עיתון 77 במהלך השנה החולפת:

 לאן לקחת?

לכל פינה אהובה עליכם בעיר, במיוחד כשהאור נעשה יותר רך ולקראת
ערב כבר יש רמז דק מן הדקים לבואו של ספטמבר.

זו היתה רק הצצה

את ספר השירים המלא אפשר לרכוש באתר אינדיבוק

אכלתי פרחים של חיה סדן
הוצאת עיתון 77
62 עמודים

עוד לא התחיל בית ספר וכבר מכתב מהמורה

לפני שנים מעטות עשיתי הסבה להוראה.

בגלל המשכורת, אתם בוודאי חושבים. אז לא, כנראה שלא.
אה...אז בגלל החופשים שמתאימים לחופשים של הילדים.
כנראה שגם לא כי הבן החייל שלי וגם השביעיסט כבר מעסיקים את
עצמם די יפה בלעדי.

אה....אז בגלל הסטטוס המקצועי.
אין ספק.
רק לקרוא את הטוקבקים בכל פעם שמופיעה כתבה על מורים כדי
להסתכל במראה ולשאול את הבבואה המשתקפת שם
"מה באמת? זו אני כל מה שהם אומרים?"

אז למה? 

אין לי עדיין את כל התשובות, היו ימים בהם הייתי בטוחה שיש לי תשובה
כשבסוף שנה תלמידה אחת אמרה לי שהיא תמיד תזכור אותי ונתנה לי ציור
מעשה ידיה שאני שומרת במגרה של האוצרות.
היו ימים שהתחושה נמוגה. ואז חזרה, ושוב נמוגה כשאבא אחד אמר לי
בנוכחות בנו באסיפת הורים "אני לא סופר אותך ממטר וגם הבן שלי לא!"
היתה תקופה שלא ידעתי אם אני רוצה להמשיך.

אני אוהבת את מעשה ההוראה, את הקשר היומי עם תלמידים ואנשי צוות,
את הנסיון להכיר ולראות את התלמידים על מי שהם, לחלוטין לא רק דרך
הפריזמה של ציונים והישגים, עד כמה שמתאפשר.

כמי שהגיעה לתחום ההוראה לאחר שנים ארוכות בשוק הפרטי, גיליתי סביבי
מורים משכילים, הלומדים ומתפתחים ללא הרף, חדורי מוטיבציה ואהבה למה
שהם עושים.
לא הייתי מופתעת כי בסך הכל גם רוב המורים שנתקלתי בהם במהלך שנות
הלימודים של ילדי היו מורים שהערכתי את יכולותיהם ומסירותם.

כמו בכל תחום מקצועי, תמיד נמצא בין הרופאים, עורכי הדין, הבנקאים,
החשמלאים ו...(מורה או לא מורה) השלימו את החסר  _______, _______, _______

אנשים משכמם ומעלה, מטבורם ומטה, כאלה שליד, כאלה שבערך, כאלה שבדיוק
וכאלה שמעל  ומעבר.

אז תשלחו את הילדים לבית הספר עם המסר הגלוי והסמוי שהמורה הוא אדם כמוכם,
עם הנסיון המקצועי ונסיון החיים שרכש, הטעויות שהוא יכול לעשות, התיקונים,
היכולות האישיות שלו, תחומי העניין והתחביבים ופלטת הצבעים הייחודית עימה הוא
צובע את היום שלו במחיצת ילדיכם בבית הספר. 

המטבחון של סימה - כי אוכל עושים באהבה

מאד הייתי רוצה לספר לכם שכבר משש בבוקר רוחשים אצלי על הכיריים מיני
תבשילים בחמישה צבעים, מבעבעים ומלחששים להם סירים עם ממולאים,
נתחוני עוף בחלב קוקוס וקציצות ברוטב לימון.

אך מאחר ואחד הקווים המנחים אותי בכתיבת הבלוג הזה הוא לדבוק באמת,
אספר שאכן היה איזה רחש מכיוון הכיריים בסביבות שמונה (חביתה) ואז שקט.

כשחשקה נפשי יותר מאוחר בארוחת צהריים ביתית, מחממת לב,
שופעת ריחות, צבעים ותבלינים נסעתי ל'מטבחון של סימה'.

'המטבחון של סימה' פועל בעיר כבר כמעט 15 שנה, התחיל את דרכו
במרכז שרבט ועבר למרכז קייזר, למקום מרווח, מואר, נקי כמו בית מרקחת,
נעים ומזמין.

סימה, אישה חמה עם חיוך שיוצא מהלב ונכנס אל הלב ארזה לי
קצת מזה וקצת מזה, ובעצם גם את ההוא וגם עוד קצת מזה, כי היה
די קשה לבחור. וזה עוד בסתם יום חול, באמצע אוגוסט כשחצי עיר
בחופשה. כי אפשר להזמין קייטרינג לאירועים ואוכל מוכן לשבת
ואז בכלל עוד יותר שמח במטבחון.

תגובות הקהל (על קצה המזלג) בעמוד הפייסבוק:
"איזה כיף לאכול קוסקוס בשישי בצהריים, אין עליך סימה תבורכי
 את מבשלת בחסד עליון"

"המטבחון של סימה בקייזר!!!!! סוף!!!!!"

"סימה יקרה, רוצה לציין בברכה ובתודה את התגייסותך המיידית
לשמע בקשת עזרה. המטעמים עליהם עמלת היו נפלאים,
החיילים כולם מוקירים ומעריכים את המאמץ ואת הנדיבות"

"תשמרי לי מפרום!!!! הכי טעים בעולם"

  סתם יום של חול במטבחון

סימה, אישה עם לב ענק מכניסה אהבה לכל מה שיוצא תחת ידה
וגם תורמת מתבשיליה למשפחות מעוטות יכולת לפני החגים או
כדי לשמח חתן בר מצווה או את חיילי צה"לק (צוהלים על קיבתם).

יש המכנים אותה 'האמא של העיר'.

חזרתי הביתה עם ארוחה שנעשתה באהבה.

    צילחתתי בעצמי

'המטבחון של סימה'
קייזר סנטר, רח' עמק זבולון 24, מודיעין
טלפון להזמנות ומשלוחים: 08-9265368
המטבחון של סימה - אוכל ביתי מוכן  בפייסבוק

הכל על חגיגות יומולדת במודיעין

ספרתי 10 פוסטים בבלוג וחשבתי שאולי מגיעה לו מסיבה קטנה.

אני לא משהו בארגון מסיבות. גם משתתפת די גרועה. כלומר אני מצטיינת
בלא להשתתף בהן. (למרבה הצער רוב הכישורים שלי הם לחלוטין לא פרקטיים
ולמעשה רק השניצלים שלי די טובים. רק לך תבנה עם זה מסיבה).

ברגע של אמת התברר לי שאני כותבת בבלוג שלי על אנשים שיודעים לעשות את
כל הדברים שאני לא יודעת, כך שכל האנשים שאני צריכה בחיים יהיו במרחק
לחיצה על הלינק. יש בזה נחמה.

אז איפה היינו? כן, במסיבה לבלוג. 

אל אלונה ירדן התוודעתי לראשונה כשפירסמה לפני כשנה בעמוד הפייסבוק
'נשים ממודיעין' אותו היא מנהלת, הזמנה לערב בשם "מצטלמות ונהנות"

(אלונה היא אישה רבת פעלים שגם מנהלת פעילות שיווקית של עסקים

ברשתות החברתיות ומעבירה סדנאות בתחום, גם פתחה לאחרונה סטודיו לצילום

בשם בלונה, גם כותבת בלוג בשם החיים במודיעין -כל מה שקשור במודיעין אבל...הכל!
גם אם לארבעה בנים צעירים וגם...נתקפתי קוצר נשימה רק מלהקליד עד כאן...אבל
חכו..יש המשך).

גם מצטלמות וגם נהנות...אהממ....נו טוב, כל הזמן אומרים שצריך "לצאת מאיזור הנוחות"
משפט שעד היום לא ירדתי לפשרו, כי אני השתכשכתי עד אז באיזור הכה מאד נוח של
לא להצטלם ולא להנות מזה. אז יצאתי ערב קיץ אחד לפני שנה והגעתי לביתה של אלונה

שם היתה אווירה שמחה, נשים עם בנותיהן, נשים בלי בנותיהן, בנותיהן בלי נשים,
נכנסו ויצאו, חלקן היו בתהליך של איפור ע"י מאפרת שהוזמנה לארוע, חלקן כבר צולמו

על ידי הצלמת המוכשרת לינור לוי, בעלת סטודיו לצילום משפחות, נשים ותינוקות,
חברתה ושותפתה של אלונה למיזמים שונים וחלקן כבר היו בדרכן החוצה בחיוך רחב
עם סי.די מלא צילומים שבו הן מככבות.

גם אני יצאתי עם סי.די וכבר אז רשמתי לעצמי פתק (שנשכח בכיס של מכנסיים
שהושלכו לכביסה) שכדאי לי לחזור על החוויה.

  אולי זה בכיס של אלה? 

צילום: לינור לוי

אבל אלונה ולינור מפליגות יחדיו למחוזות חדשים. כי כל ההקדמה הארוכה הזו
למי שהחזיק מעמד עד כאן (כולל הבלוג שהתייאש כבר מהסיכוי שיזכה למסיבה)
נועדה כדי לספר על מיזם שייסדו אלונה ולינור בשם
"מגזין יומולדת-המדריך למסיבת יום הולדת במודיעין" שצובר תאוצה כבר כמעט
שנה במודיעין ומרוב שהוא מוצלח שוכפל גם לעיר רחובות.

מה לא תוכלו למצוא בו? המגזין נותן מענה לכל מה שקשור בימי הולדת לקטנים,
קצת יותר גדולים ומבוגרים. רעיונות להפעלות, מתנות, מקומות מתאימים למסיבות,
כיבוד, השוואות מחירים, הצעות המותאמות למסגרות תקציב שונות, טרנדים
חדשים בעולם ההפעלות והמתנות, רעיונות להפעלה עצמית.

מה שהכי יפה במיזם, זה לא רק שהוא מרכז עבור הורים טרודים ועמוסים את כל המידע,
הוא גם נותן במה לכל העסקים בעיר הקשורים לעולם ימי ההולדת -
מפעילים שונים, מומחי אפיית העוגות והקינוחים וכל מה שאוכלים לפני זה, אחרי זה
ומכל צדדי זה (טרנד חדש - גזר וברוקולי), עסקים שתחום פעילותם קשור למתנות
וכרטיסי ברכה, בעלי מקומות שאפשר לקיים בהם אירועים ומסיבות.

וכל הקהילה הגדולה הזו יודעת להתגייס ולעזור מכל הלב.
כשאלונה שמעה על ילד עם צרכים מיוחדים הלומד במסגרת חינוכית מחוץ לעיר ואין לו
חברים שיגיעו למסיבת יום ההולדת שלו, היא ולינור עיצבו הזמנה למסיבה עבורו, פירסמו
בעמוד הפייסבוק של 'מגזין יומולדת' והצליחו לגייס בעלי עסקים רבים שהתנדבו לתרום
כל אחד בתחומו, 500 איש תושבי העיר הגיעו למסיבה שלו עם מתנות, צוות ההדרכה
של שבט הצופים יובל הגיע לעזור בהפעלת הילדים, והלב שלי התרחב רק מלקרוא על
המסיבה שארגנו לו.
אלונה ולינור גם תרמו וצילמו בהתנדבות בוק בת מצווה לשלוש עשרה בנות מצווה

מהעיר שיד משפחתן לא היתה משגת ושימחו אותן עד אין קץ.

(בלי קשר גם לי לא היה בוק בת מצווה. בחיפה של שנות ה-70, אני לא זוכרת אם
בכלל חגגו בת מצווה באופן מיוחד. הנוהל היה לחלום על אופניים, לקבל אנציקלופדיה
בריטניקה ולקרוא בכרך הראשון באות א' על הערך אופנים: כלי תחבורה דו גלגלי
שכנראה לא יהיה בבעלותך בעשור הקרוב).

המגזין מחולק בחינם וניתן למצוא אותו בחנויות צעצועים בעיר, במשחקיות, בבריכה
העירונית. אם אתם רוצים ליצור קשר כדי לברר מהי נקודת החלוקה הקרובה אליכם
או ליצור קשר כמפרסמים תוכלו ליצור קשר בפייסבוק: מגזין יומולדת.

מעבר לכך, אלונה ולינור שופעות הרעיונות והיוזמות הן כמו סוג של פיניאטה
(מן מיכל נייר גדול כזה מלא בממתקים והפתעות שתולים בבית או בחצר במסיבת
יום הולדת, וכשהילדים חובטים בו במקל הוא מתפרק וגשם ההפתעות נשפך עליהם).
(אבל בשום פנים ואופן לא לחבוט בהן עם מקל, כן? זה היה רק מטאפורי, 
ההפתעות יוצאות מהן לבד. (עם כל מה שקורה היום, פשוט אסור לקחת שום סיכון)

 אלונה מימין ולינור משמאל

ואם אתם מעוניינים בצילומים תוכלו למצוא אותן:
עמוד הפייסבוק של לינור לוי-צלמת  לצילומי משפחה, הריון, ילדים, תינוקות, בוק בת מצווה
עמוד הפייסבוק של סטודיו בלונה - אלונה ירדן לצילומי משפחה, ילדים ורכים נולדים

אז מה אני מארגנת לבלוג לרגל חגיגות הפוסט העשירי?
מגש ירקות או משהו, שלא יעלה לו לראש.

פינה קסומה וספר לשבת

הזוכה של השבוע בתואר "הפינה הקסומה" היא ללא ספק פינת המרבד הצהוב
המופלא מוקף העצים המצלים השוכן לו בפארק הסמוך לבית הספר "נתיב זבולון",
מול רח' עמק החולה מס. 60. (הוא עדיין שם, בדקתי).
פסטורליה אוסטרו-הונגרית-שוויצרית בעיצומם של ימים ממיסי אספלט ומוטרפי יצרים.
(לא ברור מה מחלקת הגינון של העיריה מערבבת דווקא בקרקע המקיפה
את בית הספר "נתיב זבולון" כי בפברואר מתקיים שם כנס השקדיות השנתי
הכי שווה בעיר)

   גיליתם שהדרכון לא בתוקף? 

צילום:ענבר אושפיז

אם תצעדו קצת הלאה לאורך רח' עמק החולה (בצד של המספרים הזוגיים)
לכיוון הקניון תראו גם ספסלים שרגליהם טובלות בצהוב צהוב הזה.

ואיזה ספר כדאי להביא לשם?

אמנם לרוב אני משתדלת להמליץ ב'פינה הקסומה' על ספר ביכורים של
סופר ישראלי, אבל הפעם, מאחר ומישהו לחץ על שפופרת הצבע הצהוב
דווקא בפינה הזו, בחרתי בספר הביכורים של ליסה בר, יהודיה אמריקאית
ששמו...צבעים נמלטים. בקרוב במהדורה מודפסת אבל ניתן להוריד בגירסה
הדיגיטלית מאתר עברית.evrit.

כמי שבילתה חמש שנים בערך (מגיל 13-18) בקריאת ספרי שואה (הו, ימי הנעורים
העליזים), מעולם לא קראתי על התקופה (שנות ה-30 המוקדמות טרם פרוץ מלחמת
העלם השנייה) מהזווית של הספר הזה שהיא הרבה פחות מוכרת העוסקת באומנות.
בעיקר רדיפת האומנים השייכים לזרם האקספרסיוניסטי והחרמת יצירות אמנות
ממוזיאונים, גלריות ואוספים פרטיים ע"י הנאצים.

במרכז העלילה חברות אמיצה בין שלושה ציירים צעירים, האחד, יהודי משיקגו הנמלט
מכבלי הדת הסוגרים עליו ומדכאים את שאיפותיו היצירתיות, השני יהודי צרפתי בן
לאב אספן אמנות פריזאי בעל מוניטין והשלישי - גרמני ממשפחה עשירה שאביו, בכיר
במפלגה הנאצית ופעיל מרכזי ברדיפת האמנים והחרמת היצירות המנוגדות לרוח המפלגה.

שלושתם נפגשים בפריז בתחילת שנות ה-30 וכל מה שקורה מרגע פגישתם הוא
אוגוסט אחד גדול ולוהט של תשוקה לאמנות, קנאה, בגידה כשתותחי התקופה האפלה
מרעימים ברקע.

צבעים נמלטים, ליסה בר, הוצאת ידיעות אחרונות
275 עמודים שלא תוכלו להניח מהיד לרגע