אני בן אדם של בוקר.
אבל לא צריך להגזים עם העניין הזה, כן?
אז לא בן אדם של חמש בבוקר. יותר שש או שש וחצי כזה.
נתפשר על רבע לשבע.
בחמש קם צייד. לא אני.
אבל לא צריך להגזים עם העניין הזה, כן?
אז לא בן אדם של חמש בבוקר. יותר שש או שש וחצי כזה.
נתפשר על רבע לשבע.
בחמש קם צייד. לא אני.
אבל באפריל האחרון קרה משהו מוזר. מוזר עד מאד אפילו.
הרגלים של כמה עשרות שנים קרסו להם כמו חומת ברלין בשעתה.
ברגע של חולשה נעניתי להפצרותיה של חברה להצטרף
לאימון של קבוצת הריצה שהיא חברה בה שלדבריה
היא הרבה יותר מקבוצת ריצה, עם מאמנת שהיא לא רק מקצועית
אלא נשמה גדולה "פשוט תבואי ותראי בעצמך" "אי אפשר להסביר".
ולא שלא האמנתי שיש שם אחלה חבר'ה ושהמאמנת מקצועית ונשמה והכל
הרגלים של כמה עשרות שנים קרסו להם כמו חומת ברלין בשעתה.
ברגע של חולשה נעניתי להפצרותיה של חברה להצטרף
לאימון של קבוצת הריצה שהיא חברה בה שלדבריה
היא הרבה יותר מקבוצת ריצה, עם מאמנת שהיא לא רק מקצועית
אלא נשמה גדולה "פשוט תבואי ותראי בעצמך" "אי אפשר להסביר".
ולא שלא האמנתי שיש שם אחלה חבר'ה ושהמאמנת מקצועית ונשמה והכל
אבל אני, שלמהר זה בניגוד לאופיי ויעידו על כך הטסטרים שהכשילו אותי
(לא אספר כמה פעמים) על נהיגה איטית מדי ובהייה בעצים ולהקות
ציפורים נודדות במקום בכביש ובני משפחתי שטוענים שלוקח לי פרק זמן
בלתי סביר בעליל לצאת מהבית -
אני וריצה?
"טוב, אבוא פעם אחת ואפרוש בשיאי" כך אמרתי לעצמי, לבשתי את הטייץ
הלחלוטין לא ממותגים שלי, את גופיית הבית ואת נעלי הספורט הדי ישנות,
בטוחה שכולם שם נועלים את הדגם האחרון של נעלי הריצה עם כל מיני
בולמי זעזועים מתוחכמים ושיש להם שעונים כאלה שאומרים כל מיני דברים
משונים אבל לא מה השעה.
מאז אותה פעם באפריל 2017 (סומן ביומן כארוע הסטורי) אני משכימה לפחות
פעמיים בשבוע בחמש בבוקר ונוהרת בהמוני (אני, המכנסיים הלא ממותגים,
הנעליים במבצע ובקבוק המים) לאימוני קבוצת הריצה של אלינור אמזלג.
(לא אספר כמה פעמים) על נהיגה איטית מדי ובהייה בעצים ולהקות
ציפורים נודדות במקום בכביש ובני משפחתי שטוענים שלוקח לי פרק זמן
בלתי סביר בעליל לצאת מהבית -
אני וריצה?
"טוב, אבוא פעם אחת ואפרוש בשיאי" כך אמרתי לעצמי, לבשתי את הטייץ
הלחלוטין לא ממותגים שלי, את גופיית הבית ואת נעלי הספורט הדי ישנות,
בטוחה שכולם שם נועלים את הדגם האחרון של נעלי הריצה עם כל מיני
בולמי זעזועים מתוחכמים ושיש להם שעונים כאלה שאומרים כל מיני דברים
משונים אבל לא מה השעה.
מאז אותה פעם באפריל 2017 (סומן ביומן כארוע הסטורי) אני משכימה לפחות
פעמיים בשבוע בחמש בבוקר ונוהרת בהמוני (אני, המכנסיים הלא ממותגים,
הנעליים במבצע ובקבוק המים) לאימוני קבוצת הריצה של אלינור אמזלג.
ואתם בוודאי שואלים מדוע?
כי זו הרבה יותר מקבוצת ריצה, כל אחד ואחד מחבריה הוא
"מישהו לרוץ איתו" בכל דבר ועניין בין אם קשור לריצה ובין אם לא
והמאמנת, אלינור, מה אגיד לכם, נשמה גדולה שגם אם כאבה לכם קלות
הזרת של הרגל בסוף האימון, לא תנוח ולא תשקוט, תתעניין ותציע
מזור ועצה טובה בהמשך היום עד שכמעט שווה לזייף פציעונת
רק בשביל הצומי.
פשוט תבואו ותראו בעצמכם, אי אפשר להסביר את זה.
ולמה בתמונה הזו אף אחד לא לובש בגדי ריצה?
כי לפעמים אוהבים להפגש ולבלות יחד, למשל בסיור מודרך
שאחד מחברי הקבוצה התנדב להעביר לכולם, בארועים כמו ימי הולדת
או פרידות (עצובות) וכל שבת תמיד יש חברי קבוצה שרצים יחד כי
לא מספיק להם אמצע השבוע (או כי יושבים לקפה ומאפה בסוף).
אלינור נוזפת בנו לפעמים שאנחנו מקשקשים יותר מדי זה עם זה
באימונים והיא גם מאמינה
ש "הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו אינה מצויה בהצבת
יעדים גבוהים מדי ואז כשלון בהשגתם, אלא בהצבת יעד
נמוך מדי ועמידה בו" (שזה בדיוק מה שמיכלאנג'לו אמר)
אז אני הצבתי לעצמי יעד להשאר בקבוצה המקסימה הזו אפילו אם צריך
לרוץ בשביל זה, וככה בלי להרגיש כבר רצתי 5 קילומטר.
אז מי שמחפש "אנשים לרוץ איתם", מאמנת מקצועית עם נשמה יתרה,
חתירה להישגים כל אחד מול עצמו בלי שיפוטיות וקבלה של כל אחד במקום
בו הוא נמצא (על הטווח שבין מרתון ניו יורק ללהצליח להגיע לסוף העלייה של
רחוב יפה נוף ברעות בלי להתפגר) או מעוניין באימון אישי -
מוזמן ליצור קשר עם אלינור
דרך הפייסבוק: Elinor Amzalleg
או בנייד: 054-5228981
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה